על חשיבות הגישה ההומנית בטיפול גופני בריאותי 

"lumbar syndrome boy*  The" – על  חשיבות  הגישה  ההומנית  בטיפול  גופני  בריאותי

בטיפול  תנועתי    תרגול  גופני  ישנו  צד  מכני  -  התנועה  עצמה  ואולם  רבים  שוכחים  או  אינם  מודעים  לקיומו  של  פן  לא  פחות  חשוב  ולעיתים  קריטי  לטיפול  -הפן  המתודי -  הומני .

איך  המטופל  מרגיש ?  עד  כמה  הוא חווה   מודע ואפילו נהנה  מהטיפול ?

על  מנת  להבין  את  המשמעות  העצומה  נתבונן  במקרה  הבא :

"באחד  מהסמינרים המקצועיים  ,בהם נכחתי , ניתנה הדגמה  של  שיטת  טיפול  תנועתי  על  ילד מטופל  עם  בעיות  יציבה .

המטפלת  בחרה  להציג  את  המטופל  כ"ילד לומבר סינדרומתי* "  .

בהמשך  ניתנו הדגמות  כיצד לתקן  את  הבעיה  באמצעים  גופניים  שכללו מגע וכיוון  גוף  המטופל  ע"י  המטפל  על  מנת  למקם את  גופו  בצורה  הבריאה  יותר  וכן  תרגילים  שביצע  הילד  לנוכח  הקהל .

המטפל סיפר כי   אין  אפשרות   שהילד  יתרגל  בעצמו  משום שהתרגילים  דורשים  דיוק  רב בביצוע  וכי  האמת  היא שאין  מוטיבציה  לתרגול  כזה  לבד .

בפועל ,  המטופל  מגיע  מזה שנים  פעמיים  בשבוע  לטיפול  תנועתי  כזה  המתמודד  עם  הבעיה  שלו  אל  המטפל ."

מה  הבעיות   הנכרות  בטיפול  זה לפי  גישת  אד"מ  בתנועה ?

הבעיה העיקרית  שוכנת  בתפיסת  הגוף  כמופרד  מהנפש –" יש  למטופל  בעיה  גופנית  ואנו  ניגש ישר  לעניין  ונתקן  אותה "

ראשית  יש  להבין  ולשאול-  עד כמה  לקוי  יציבה  מקורו  בהרגלי  תנועה וחיקוי  יציבה  שהילד  רוכש  מסביבתו ?

יותר  מזה -  כיצד  הוא  חש  לגבי  הבעיה שלו  והאם  הוא  רואה  בה בעיה - אולי  הוא תופס  את  הטיפול  כבעיה גדולה  יותר  מזו  המציב  בפניו  גופו ?

אם  כך  הוא  המטופל  מתקומם  , במודע  או  לא במודע  כנגד  הטיפול  וכבר  קיבלנו  פחות  שיתוף  פעולה  ואולי אפילו  כווץ  שרירים  כנגד  המנח  הרצוי !

יתרה  מכך -  לאורך  כל  הטיפול  המטופל  "הוצב "  בתנוחה  הנכונה . כך  לעולם  הוא לא  יוכל   להגיע  לשם לבד.

חלק  גדול  מהאורטופדיה  והפזיוטרפיה הקונבנציונלית  כמו  גם  בלט  קלאסי , מנסה להניח  את  הגוף במנח  אופטימלי  מסוים  ע"י  עזרים   חיצוניים- יד  המטפל, תמך  לגב  וכ"ו  . שיטה  זו  אולי  משיגה  תוצאות  אך  מתעלמת   ומונעת  למעשה את  השימוש בפיתוח  מודעות  גופנית  .

ההנחה כי  אין  ביכולתנו להיות  מודעים  למצב  הגופני יציבתי  ולתקנו  מוציאה את  האחריות  מיד  המטופל  אל  המטפל –זו  הגישה המערבית  הרגילה  ברפואה  בד"כ  .

עם  ההמנעות  ממודעות  נוצרת  תלות  מטופל-  מטפל  על  כל  השלילה בכך  ובמקרים  רבים , שוב , התנגדות  אצל  המטופל  במודע  או  שלא  במודע .

השימוש במודעות  עצמית   נותן עניין  רב  למטופל בתהליך – לא רק  צופה  מן  הצד  אלא  "בימאי "  של עצמו  .

אלמנט  נוסף  שחסר  היה  במיוחד  במקרה המתואר – המשחק .

ילדים  אינם  עושים "התעמלות "  , למעשה  גם  למבוגר  קשה  להתמיד  שנים  בפעילות  שאין  בה אלמנט של  הנאה  ומשחק . בהיבט  היציבה  העניין  קריטי-  הרגלי יציבה נועדו  להיות  לנו  כל  חיינו . אדם  הסובל  מרפיון   בשרירי  גב עליון  כתורשה  יאלץ  לתרגל  שרירים  אלו  כל  חייו .

כיצד  הוא יתמיד  בהם ?  - רק אם  זו  תהיה  סוכריה  ולא  גלולה .

ואחרון חביב – ההתיחסות  למטופל  כ"בעיה לומבר ...  וכ"ו  " ולא  לשמו  מעידה על  מה שקפקא   הראה בספרו "המשפט "  - הרצון  או  הכוונה לפשט  את  המציאות   ע"י התיסות  לפרט  כאל  אוביקט  ולא  סוביקט .

בטיפול  נכון  על  המטפל  לראות  במטופל   אישיות  בפני  עצמה לא  רק  ברמה שכלתנית  אלא  בתחושתו  כלפי  המטופל . דבר  זה "גוזל  "  משאבים  רבים  מהמטפל  אך  הוא  בעל  חשיבות  עצומה  לתוצאות  "האוביקטיוויות  "  של  הטיפול .

לסיכום.

השימוש במודעות  גופנית , באלמנט  משחקי  וחשיבתי , החיבור  הבלתי  אמצעי  למטופל  ומעל  הכל   היכולת , גם כשיש  ידע רב  ונסיון  רב , לראות  ולבדוק  כל  מקרה  לגופו  , כל  אלו  הם  אלמנטים  משפיעים  בטיפול  תנועתי  לא  פחות  ואולי  יותר מהתוכן  המעשי  של  התרגול .

*אין למעשה  תסמונת  כזו על אף  שבמקור תוארה בעיה רפואית אמיתית  .

כל  הזכויות  שמורות  לארז  אלון , אד"מ  בתנועה . info@erezalon.com